הקיצוץ הרוחבי שאושר השבוע מקצץ 1.3% מתקציב מדולל ביותר של מערכת הבריאות הציבורית שלנו.
עוד בעניין דומה
אתם יודעים כמה מקרי תחלואה בחצבת אפשר למנוע, אילו הושקע הכסף המקוצץ בהרחבת פעילות מערך החיסונים? כמה חולים אפשר היה להעביר מהמסדרון למיטה מסודרת, במחלקה? כמה זיהומים צולבים ניתן היה למנוע? כמה חיים ניתן היה להציל?
שיטת כיבוי השריפות וסתימת החורים מכה שנית. ההמצאה הישראלית הייחודית של תקציב דו-שנתי, אשר נועדה להכניס יציבות למערכת, התעלמה מהצורך לכלול בתקציב גם רזרבה הולמת. ומה קל יותר מאשר להשית קיצוץ רוחבי, על כל משרדי הממשלה.
מערכת הבריאות הציבורית במדינת ישראל פצועה ומדממת. מערכת הבריאות בישראל סובלת מהרעבה כספית, משוועת לתקציבים ומשאבים, תלויה פעמים רבות בפילנתרופיה ונדבות, ומתמודדת עם דו"חות אשר חושפים אותה במערומיה ובחוסר תפקוד ממשי. את זאת יודע כל אדם, מראשי המדינה ועד הזקנה שאם יש לה מזל היא עדיין במסדרון ולא שוכבת בחדר האוכל. הדעת אינה סובלת שבמצב שכזה, במקום למצוא דרכים לשפר ולהציל את המערכת, בוחרת ממשלת ישראל להחמיר את הפגיעה ולפגוע עוד יותר בשירותי הבריאות של תושביה.
בעוד בכל המדינות בעולם עולה תקציב הבריאות מדי שנה, רק ההוצאה הלאומית על בריאות בישראל היא מהנמוכות במערב: השוואה לארצות ה-OECD (המדינות המפותחות) לשנת 2016 מראה כי אחוז ההוצאה הלאומית השוטפת לבריאות מהתוצר המקומי הגולמי בישראל (7.2%) היה נמוך מממוצע ההוצאה לבריאות במדינות ה-OECD, שעמד על 9%, ונמוך בפער ניכר מהממוצע בארה"ב שעמד על 17.2% (נתוני הלמ"ס). אז מה אם מדברים על האוכלוסיה הגדלה, על האוכלוסיה המזדקנת, על טכנולוגיות מתקדמות, חדשות ויקרות ורפואה מותאמת אישית. מדברים אבל לא מניחים את התשתיות הרפואיות הנדרשות ובטח שלא משקיעים במשאב האנושי.
קברניטי המערכת ממשיכים להחליש את הרפואה הציבורית ומבריחים אותנו לחלופה היחידה הקיימת - לרפואה הפרטית. בישראל, חלק גדול מההוצאה הלאומית לבריאות הוא מכיסנו שלנו. המשמעות היא שאנחנו מוציאים הרבה יותר כסף מהכיס על בריאות והולכים למערכת הפרטית, אבל מה עם אלה שידם אינה משגת? שאין להם חלופה? שימותו?
כנראה שבממשלה התבלבלו - לא קיצוץ של 45 מיליון שקל נדרש למערכת הבריאות אלא תוספת של לפחות שלושה מיליארד שקל בשנה. רק כך אפשר יהיה לשמור על רמת הטיפול הניתן לאזרחים, להתחיל להתקרב לממוצע ה-OECD. מערכת הבריאות צברה גירעון מובנה של לפחות עשרה מיליארד שקל מאז נכנס לתוקפו חוק ביטוח בריאות, והפגיעה, תמיד כמו תמיד, היא באוכלוסיות החלשות ביותר ובפריפריה.
על מנת להמחיש ניקח למשל את ניתוחי הקטרקט. מי שיבקש לעבור ניתוח כזה במסגרת המערכת הציבורית יידרש להמתין שנה ויותר. ואנחנו מדברים בדרך כלל על אוכלוסיה מבוגרת, החשופה עקב בעיות הראייה לנפילות ולהידרדרות למצב סיעודי אם לא למוות. נכון, בעלי ביטוחים משלימים יכולים לקצר את התהליך, אבל מה לגבי החלשים שאינם מחזיקים בביטוחים נוספים?
ההמתנה לגסטרואנטרולוג במערכת הציבורית נמשכת שלושה-ארבעה חודשים (מנתוני משרד הבריאות). בינתיים, סובל החולה מדימום - ואנחנו מדברים רק על האבחון, שלא לדבר על זמן ההמתנה לבדיקה, לפענוח, ואם מדובר בחולה אונקולוגי - כולנו לצערנו יודעים לאן זה מוביל.
ב-1995 התחייבה המדינה, במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ״לספק לתושבי ישראל סל בריאות באיכות סבירה, בזמן ובמרחק סבירים״. התורים הבלתי אפשריים לרופאים מומחים במרפאות הקהילה, או לניתוחים בבתי חולים, ממחישים את עומק ההתנערות של המדינה מחובותיה. חוק ביטוח הבריאות הממלכתי היה אמור להעלות את מערכת הבריאות הציבורית שלנו על "טייס אוטומטי" ולהבטיח שמערכת הבריאות הציבורית שלנו תהיה בטוחה מטלטלות אף יותר קשות מהצורך בקיצוץ רוחבי.
קיצוץ רוחבי הוא מפלטם של מי שמבקשים להימנע מהחלטות קשות הנוגעות לסדרי עדיפויות לאומיים. הגיע הזמן להחלטה אמיצה, שתחריג את המשרדים החברתיים מכל תכנית קיצוץ שהיא, כיום ובעתיד.
(המאמר התפרסם לראשונה ב-21.11.18 ב"דה מרקר")