מגזין

יחסי רופא-מטופל. לקחים מהטרגדיה שלי

פרופ' אבינעם שירן, מנהל יחידת האקו במרכז הרפואי כרמל, מחבר אסופת הסיפורים "יש רופא במטוס?" והרומן "התערבות פולשנית", בטור אישי על תובנה מקצועית בעקבות מות בנו הבכור במלחמת לבנון השנייה

ב-4 באוגוסט 2006 עשיתי את דרכי צפונה על הכביש המהיר לחיפה ולצידי ישב בני הצעיר. השמש עלתה בשמיים הבהירים ובחדשות השעה שבע הקריין דיווח על נפגעים לכוחותינו. לא הקדשתי לכך כל תשומת לב. אמנם דניאל, בני הבכור, נלחם בלבנון אך באותו בוקר הייתי רגוע. הרי הוא אמר זאת בעצמו: "מה כבר יכול לקרות?".

זה היה באמצע מלחמת לבנון השנייה, ומשפחתי מצאה מקלט בירושלים מהתקפות הטילים הבלתי פוסקות שנחתו על חיפה. באותו יום שישי הייתי כונן ביחידה לטיפול נמרץ לב בבית החולים כרמל והיה עלי לחזור לשם. האמת היתה שבני ואני התגעגענו לשינה במיטותינו, ושמחנו להזדמנות לבלות ביחד בבית זמן איכות, מוכנים לשלם את המחיר של ריצה למקלט בכל פעם שנשמעת האזעקה.

לאחר שהגעתי לבית החולים ועברתי דרך היחידה לטיפול נמרץ לב, פניתי לכיוון המחלקה הפנימית. אחת המטופלות שלי סבלה מפרפור פרוזדורים ונזקקה להיפוך קצב חשמלי. עיינתי בתיקה הרפואי כשלפתע ניגש אלי רופא צעיר מהמחלקה הקרדיולוגית. "איפה היית? חיפשנו אותך בכל מקום! צריכים אותך דחוף ביחידה לטיפול נמרץ!". הוא נראה במצוקה, אך אני סירבתי להילחץ. היחידה היתה שקטה כשעזבתי אותה מוקדם יותר באותו בוקר. מה כבר היה יכול לקרות? הסתובבתי בשביל להחזיר את התיק לעגלה, אבל המתמחה כמעט תלש אותו מידי כשהוא צועק: "עזוב כבר את התיק!". "הם לא ימצאו אותו לעולם", עניתי בשלווה והחזרתי אותו לעגלה.

פרופ' אבינעם שירן. "כשטיפלתי בקשישים סיעודיים ודמנטיים, חשבתי עד כמה החיים לא הוגנים"

כשהתקרבתי ליחידה, הדלת היתה פתוחה. הרופא המתמחה ישב מול המחשב ועבד, ואף אחת מהאחיות לא רצה. הכל היה רגוע. אבל אז תפס אותי התורן הקרדיולוגי מאחור, אחז בכתפי ודחף אותי לחדר הרופאים. שם, יושבים על הספה בדממה ועיניהם נעוצות ברצפה, היו שניים מעמיתי, חברי הטובים ביותר. אחד ערבי והאחר יהודי. מולם ישבו שלושה קציני צבא. "בנך נהרג הלילה בלבנון", אמר הקצין האחראי. ארבע מילים, והעולם סביבי התנפץ לרסיסים. ידעתי שחיי השתנו לעד.

"אני כונן היום ביחידה", מלמלתי בסוף, "מישהו יצטרך להחליף אותי". "אל תדאג, אנחנו נטפל בזה", אמר אחד מידידי. הקצינים לקחו ממני את מפתחות מכוניתי וליוו אותי אל מחוץ לבית החולים כשעיני מושפלות. קיוויתי שאף אחד לא מבחין בי.

החזרה לעבודה לא היתה קלה: כרמל הוא בית חולים קטן, כולם מכירים את כולם. כשהתהלכתי במסדרונות בית החולים הרגשתי שכל העיניים מופנות אלי. סקרניות, מרחמות, תוהות

לדניאל לא היה כל סיכוי, הוא וחבריו לפלוגה נתקלו מטווח קצר. הרופא הצבאי שהלך בסוף הכוח, ד"ר איגור רוטשטיין, חש לעזרתם אך מעולם לא הגיע לפצועים. הוא נהרג בדרכו אליהם וקיבל את עיטור המופת על כך. יחד איתם נהרג גם עומרי אלמקייס ונפצע קשה המ"מ.

לוחמי צה"ל צועדים לעבר לבנון מצפון הארץ, 2 באוגוסט 2006. צילום: פייר טרג'מן/ פלאש 90

במהלך ימי השבעה, בית החולים שלח מדי יום ארוחות צהריים לביתי. החזרה לעבודה לא היתה קלה: כרמל הוא בית חולים קטן, כולם מכירים את כולם. כשהתהלכתי במסדרונות בית החולים הרגשתי שכל העיניים מופנות אלי. סקרניות, מרחמות, תוהות. וכשטיפלתי בקשישים סיעודיים ודמנטיים, חשבתי עד כמה החיים לא הוגנים.

רוב מטופלי ידעו על אסוני והגיבו בדרכים שונות. חלקם היו נכנסים אלי למרפאה ומתחילים לדבר על בני, מספרים לי כיצד נודע להם על נפילתו ומה זה גרם להם, תופסים אותי לא מוכן. וכשראו את הכאב בעיני נבוכו והתנצלו על כך שהעלו את הנושא. אחד מהם, שהיה במעקב במרפאתי תקופה ארוכה, החמיץ את פגישותיו שלוש שנים ברציפות. כשנזפתי בו על שהזניח את בריאותו, הוא הודה בפני שלא היה מסוגל להביא עצמו להיפגש איתי אחרי מה שאירע. מטופל אחר הצהיר בגלוי שלא היה משוכנע שאני כשיר עדיין לטפל בו, ותהה אם עליו לחפש לעצמו קרדיולוג אחר. בסופו של דבר, הוא נשאר איתי.

לרוב הרופא מכיר היטב את המטופל אך המטופל יודע מעט מאוד על חייו האישיים של הרופא, ולפעמים מתהפכות היוצרות ונוצר קשר נדיר ומיוחד בין רופא ומטופל, קשר שאין דומה לו באף מקצוע אחר שאני מכיר

יום אחד הגיע אלי למרפאה מטופל ותיק. שלחתי אותו להחלפת המסתם הדו צניפי עשר שנים קודם לכן, כשהיה בן 73, ומאז היה בטיפולי. הוא התיישב מולי לאטו ושאל לשלומי. "אני בסדר, תודה", שלפתי את תגובתי הסטנדרטית. הוא בחן אותי רגע ארוך, כאילו שוקל את תשובתי, ואז נד בראשו והחל לספר לי את סיפורו.

"כשהייתי בן 12, הנאצים העלו אותנו על רכבת לאושוויץ. בזמן שעצרנו באחת התחנות, אמי קנתה אבן גדולה מאחד הכפריים המקומיים ושילמה תמורתה בטבעת הנישואים שלה. זו היתה עסקת חייה. לאחר שהרכבת החלה לנוע שוב, הצלחנו לפרוץ בעזרת האבן את גדר התיל שחסמה את חלון הקרון. 'קפוץ', אמרה אמי, 'ואני אחריך'. קפצתי, וכשהבטתי לאחור ראיתי את הרכבת מתרחקת. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את אמי. במשך השנים למדתי להתמודד עם החלל שנפער בי, אבל מעולם לא הפסקתי להתגעגע אליה". עם הזמן, אמר, הכאב הופך להיות קצת נסבל יותר.

                                       * * *

במאה ה-21 אנו מתבקשים על ידי ההנהלות האדמיניסטרטיביות בבתי החולים להתייחס אל החולים שלנו כאל לקוחות. בעיני, איכשהו, זה מעולם לא נראה כמו הדבר הנכון לעשותו. אנו פוגשים את מטופלינו ברגעים הקשים בחייהם ובנסיבות האינטימיות ביותר. לרוב הרופא מכיר היטב את המטופל אך המטופל יודע מעט מאוד על חייו האישיים של הרופא, ולפעמים מתהפכות היוצרות ונוצר קשר נדיר ומיוחד בין רופא ומטופל, קשר שאין דומה לו באף מקצוע אחר שאני מכיר.

(המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת הרפואי JAMA Cardiology וב"הארץ").

נושאים קשורים:  פרופ' אבינעם שירן,  מלחמת לבנון השנייה,  יחס רופא-מטופל,  חדשות,  מגזין,  בית החולים "כרמל"
תגובות
אנונימי/ת
04.07.2019, 20:38

כל הכבוד על גילוי הלב והרגישות הרבה.
חזק ואמץ !

05.07.2019, 10:29

אתה כול כך צודק בתחושתך שהמטופלים שלנו אינם לקוחות. משהו במונח הזה נותן לי תמיד ההרגשה שכאילו אני מוכר בחנות וזה לא כך. אנחנו מטפלים את מטופלינו ואם מצליחים להכניס מעט חמלה ואמפטיה למרשם הרפואי אז שני הצדדים של המשוואה מטפל/מטופל יוצאים מרווחים...

05.07.2019, 10:46

תודה...על שיתופך ... והאפשרות לחלוק איתך אתך את הווה...

05.07.2019, 11:18

מרגש ביותר איש מיוחד .בראש וראשונה אנחנו בני אדם וזה מה שעושה אותנו אנושיים ורגישים .

מרגש. אתה אדם נדיר שמסוגל לכתוב בגילוי לב שכזה. המטופלים בעיני לעולם לא יהיו לקוחות והיכולת שלך להביע רגש כנראה מוסיפה נדבך נדיר לעבודתך כרופא שרואה במטופלים שלך קודם כל בני אדם. חזק ואמץ ד"ר יקר!

05.07.2019, 13:15

חשוב ונוגע ללב
מלא הערכה על גילוי הלב

05.07.2019, 13:33

ראשית, תודה על סיפורך הטרגי והמרגש! לר רבים מסוגלים כמוך להעלות על הכתב את רגשותיהם ותגובתם נוכח האסון הכבד שנחת עליהם.
ושנית: לגבי המונח "לקוחות" עבדתי 45 שנים כרופא במחלקת ילדים וגם כרופא ילדים בקהילה. המושג "לקוח" שנדרש מאיתנו ע"י הנהלות הרואות לעיניהם את הטיפול בחולים כעסק כלכלי בלבד, גורם לי לפריחה בכל פעם שאני שומע אותו. מי שפנה אליי הוא מטופל (ללא מרכאות) גם אם בעיני ההנהלה הוא "לקוח" (כן, במרכאות) וכך היתה גישתי בכל שנות עבודתי הרבות.
שלא תדעו עוד צער, קולגה יקר!

אנונימי/ת
05.07.2019, 14:34

נוגע ללב. עצב עמוק ובכל זאת עתיר רגישות. מעריצה אותך ודומעת בעת כתיבת מילותי אלו.

05.07.2019, 16:53

מקסים. עצוב ונכון.
בתור מטופלת שמאוד אוהבת את הצוות שלי.
חשוב לי לדעת קצת מעבר לשלום שלום המוכר.
זה נותן תחושה אחרת.
ולפעמים בחיים אתה בתור מטופל יכול לעזור למטפל בלי לדעת בכלל.

אני תמיד לצד הצוות שלי.
הם חלק מחיי בען אם ירצה ובין אם לא.
וקשר אישי זה אחד הדברים החשובעם גם מהצד שלנו המטופלים.

אנונימי/ת
05.07.2019, 18:44

תודה על השיתוף והמחשבות

05.07.2019, 22:35

שלא תדע עוד לעולם צער אבינועם יקר
תודה על השיתוף
תודה על הפתיחות והרגישות
אתה מורה לכולנו

06.07.2019, 04:27

כול כך קשה.
אמא הצילה אותך מהנאצים. אך אף אחד לא יכל להצילך מאסון נפילת הבן. כואב הלב.

06.07.2019, 08:01

מזה שנים היכרתי אותך פרופ שירן .
מאז נפילת בנך , איני מסוגל לנתק עצמי מגורלו ומגורל משפחתך כולה.

כל כך יפה , שציינת את חברך ממוצא ערבי במחלקה , שהיה שותף לידך .

כאשר כולם יבינו כי ברפואה אין "לקוח" ,
אלא שותפות הדדית , אז תטמע החמלה , ההבנה ואולי מכאן יגיע גם השלום .
אמן

רפי טלמור

.

אנונימי/ת
06.07.2019, 12:47

לא כ"כ הבנתי מה יפה בכך שצוין שיש לו עמית ממוצא ערבי.
להזכיר לכולנו--מערכת הבריאות הינה אולי מהיחידות שלאזרחים ממוצא ערבי יש בה "עדיין"נגישות מלאה. בכל הרמות. מהסניטרים ועד רופאים ומנהליי מחלקות. וכמובן אחים אחיות רוקחים טכנאים ועוד ועוד.
(וזה בניגוד כמובן לאין ספור מקומות אחרים.בראש וראשונה כל מה שקשור למערכת הביטחון אבל גם חברת חשמל והרבה משרדיי ממשלה)

06.07.2019, 13:58

מרגש מאד, עד דמעות! מעריכה מאד את כך, שהיה לך הכח לדבר על הכאב שלך בגילוי לב כה פתוח.

06.07.2019, 22:13

אני גר בבני ברק ברחוב יגאל. היו לנו שכנים - משפחת סוקולסקי. האבא נשא קוצב לב שלי. זוג קשישים שאיבדו את בנם יחידם במלחמת השיחרור והעירייה קראה את שם הרחוב שבו גרו, על שמו של בנם. היו גם שתי בנות. האמא, בשיחה עם אשתי, אמרה לה שאין יום שעובר שהיא לא בוכה על בנה. לא שהיא נזכרת בו כל יום אלא שאין יום שהיא לא בוכה עליו. זה היה כ-30 שנה אחרי נפילתו.
אני גר באזור שלא לכל בית יש דגל ביום עצמאות, אבל בבית שלי יש דגל גדול כל שנה. כששואלים אותי למה אני כל כך מקפיד על זה, אני עונה להם שאני רוצה שביום הזכרון לחללי צה"ל כשמשפחת סוקולסקי יוצאים מהבית ללכת לבית הקברות, אני רוצה שהם יעברו על יד הבית שלי, יראו את הדגל ויגידו -הם לא שוכחים, גם הם זוכרים את בננו. וגם את בנכם תמיד נזכור. דר. יצחק קופרמן

פרופ. שירן
הרופאים מטפלים במטופלים. לקוח הינו מושג מעולם המסחר ואנחנו לא סוחרים.
כל הכבוד על גילוי הלב
שלא תדע יותר צער

07.07.2019, 15:21

עצוב, מרגש ומעורר השראה.
שלא תדע עוד צער.

אנונימי/ת
07.07.2019, 17:58

קראתי בהתרגשות. אינני מכירה את הפרופ' אבל דבריו נגעו מאד ללבי. אודה שנכנסתי מיד לגוגל וחיפשתי את פניו של הבן שנפל - בחור יפה תואר שהיה גם חכם בצורה בלתי רגילה וחבר אמת לחבריו. מי יודע מדוע אדם בא לעולם ונלקח מוקדם כל כך? אבל אשרי משפחתו שזכתה ללוות נשמה שכזו. וכן, עלינו לזכור שכל אחד ממטופלינו הוא עולם ומלואו.

14.07.2019, 17:57

כולנו מכירים את תגובות האבל מהספרות המקצועית. השלב האחרון הוא ההשלמה. כשם שאדם קטוע יד או רגל נשאר חסר גפה גם בסיום האבל כך הקרוב הנעדר נותר לעד בהעדרותו. והחיים נמשכים.............

22.07.2019, 15:02

פרופ' שירן.
כתבה מרגשת, אותנטית, ומלמדת רבות על מידת החשיבות של הרופא כאדם נותן שרות, בסדר הזה.
כאח שכול הזדהיתי עם כל מלה, וכרופא למדתי שוב מהי מידת ההשפעה של תפיסת החיים והמציאות עבורנו ומה רב כחה באיכות הטיפול שאנו מעניקים למטופלנו.
וכמובן מידת החשיבות שלנו לקבל עזרה ויעוץ או טיפול בכל עת.