מעט מאוד מחקרים הוקדשו עד כה לשיקום של הגפה העליונה בטרשת נפוצה מתקדמת. מטרת החוקרים הייתה לבחון את ההשפעות של שיקום גפה עליונה ממוקד-מטלה בטרשת נפוצה מתקדמת, במחקר ראשון מסוגו. בנוסף, בוצעו אנליזות חוקרות של דימות התהודה המגנטית (MRI), הנמצא בקורלציה עם השינויים בתפקוד המוטורי.
עוד בעניין דומה
החוקרים הכלילו באופן פרוספקטיבי 26 חולי טרשת נפוצה מתקדמת, עם פגיעה מתונה בגפה העליונה וחילקו אותם בצורה אקראית לשתי קבוצות שוות: קבוצת טיפול פעיל וקבוצת טיפול סביל. לאחר שעברו הדרכה, הנבדקים ביצעו סריקות MRI עם תמונות מבניות ופונקציונאליות, ועברו הערכה באמצעות המבחנים הבאים: Action research arm test, Nine‐hole peg test, ABILHAND scale, וה-Modified Fatigue Impact Scaleי(MFIS). בנוסף, מדדים המעידים על התפקוד המוטורי של האצבע נאספו באמצעות מדידת כפפה מהונדסת.
החוקרים מצאו כי לאחר השיקום, קבוצת הטיפול הפעיל השתפרה בחלק ממטלות התפקוד המוטורי של האצבע (0.001 ≤ P ≤ 0.03, 0.72 ≤ Cohen's d ≤ 1.22) והדגימה ציוני MFIS נמוכים יותר, בהשוואה לקבוצת הטיפול הסביל (P = 0.03). בנוסף, הקבוצה הפעילה הראתה חיבוריות פונקציונלית מוגברת ברשתות המנוחה במוחון ובתלמוס, בהשוואה לקבוצה הסבילה (P < 0.05). זאת ועוד, החוקרים מצאו מתאמים בין מדדים של שיפור בתפקוד המוטורי ורשתות תלמיות וסנסו-מוטוריות (0.87 ≤ r ≤ 0.93, 0.001 ≤ P ≤ 0.03). כמו כן, לא נצפו שינויים בנפח המוח הגדול או במדדים מדימות טנסור הדיפוזיה.
החוקרים הגיעו למסקנה כי חולי טרשת נפוצה מתקדמת עם פגיעה מתונה בגפה העליונה יכולים להפיק תועלת משיקום ממוקד-מטלה. נראה כי שיקום שכזה הינו יעיל יותר מתנועתיות פשוטה ופסיבית בלבד. על אף עומס הנכות הגבוה והפגיעה המוחית, ישנה בכל זאת שמירה על יכולות פונקציונליות הסתגלותיות, ולכן הרציונל הוא להשתמש בטיפולים שיקומיים, גם בשלבים מתקדמים של המחלה.
מקור:
Boffa, G. et al. (2019). European Journal of Neurology. https://doi.org/10.1111/ene.14059