במחקר זה נמצא כי חלקם היחסי של המשתתפים בקבוצה הלקויה (MoCA < 26), אשר הביעו דאגה סובייקטיבית בנוגע לזכרון שלהם, היה נמוך (0.15).
עוד בעניין דומה
במחקר היו 124 משתתפים (גיל ≥ 65, ממוצע= 73.59, סטיית תקן = 6.26) אשר מילאו שאלון בנושא תפקוד זכרון סובייקטיבי, וכן ביצעו מבחן קוגניטיבי ממוחשב ואת ה-Montreal Cognitive Assessment (או בקיצור, MoCA). המשתתפים חולקו לקבוצות על פי סיווג של ארבעה מצבים, על בסיס רמת התפקוד הקוגניטיבי הסובייקטיבי (נמוך/גבוה) והאובייקטיבי (לקוי/לא לקוי) שלהם.
תוצאות המחקר הראו כי חלקם היחסי של המשתתפים בקבוצה הלקויה (MoCA < 26), אשר הביעו דאגה סובייקטיבית בנוגע לזיכרון שלהם, היה נמוך (0.15). בקרב משתתפים אשר לא נמצאו לקויים קוגניטיבית, החוקרים מצאו הבדלים משמעותיים בתחום הזיכרון הסובייקטיבי (P < .0003) והגיל (P < .005) באחת מהמשימות הממוחשבות. לעומת זאת, ה-MoCA לא הצביע על הבדלים משמעותיים בין הקבוצות הללו.
מסקנת החוקרים הייתה שפרוטוקולים של סקירות אשר לפיהם התבצעו מבחנים קוגניטיביים בעקבות תלונות מטופלים הובילו לפספוס של אבחנות רבות של מטופלים. בנוסף, סקירות שטיון שכיחות אינן רגישות לפגמים סובייקטיביים ותהליכי הזדקנות קוגניטיביים בריאים. לכן, הם עלולים להוביל לביטולן של דאגות תקפות אשר דורשות התייחסות ותגובה הולמת.
מקור: