בתגובה ל"בחמש השנים הקרובות צפויים לפרוש לגמלאות עשרות מנהלי מחלקות פנימיות, כ-40% מכלל המנהלים, ובשל השחיקה המתמשכת, הלחץ והעומסים, רק מעטים בלבד מוכנים להחליפם" (דוקטורס אונלי, 11.2.24):
הרפואה הפנימית היתה מאז ומתמיד מלכת הרפואה. כל סטודנט לרפואה יעיד על כך, שהמחלקה שבה לימדו אותו לחשוב כקלינאי היא של הרפואה הפנימית. הטכנולוגיה המודרנית גרמה לזינוק בהתפתחות התת־מקצועות, כגון מומחיות למחלות לב, ריאות, מחלות מעי וכו', לעיסוק עיקרי במסגרות אמבולטוריות במרפאות ומכונים.
האשפוז במחלקות הפנימיות נקבע היום בעיקר על בסיס שיקולים סיעודיים, ומגוון החולים המאושפזים אינו משקף את מגוון האתגרים המקצועיים המרתקים, אלא את הבעיות הסיעודיות של אוכלוסיה מזדקנת עם מחלות כרוניות עמידות לטיפול.
מצב זה לא ישתנה לטובה על ידי הקמת עוד ועדות מקצועיות, שהמלצותיהן יתמסמסו עקב חוסר עניין פוליטי ומצוקה תקציבית. מה שדרוש הוא שינוי־ארגוני מרחיק לכת: אינטגרציה של התת־מקצועות במחלקות האשפוז הפנימיות, או, במילים אחרות: להחזיר את הסוסים שברחו מן האורווה. קיים שפע של רופאים בכירים בעלי מומחיות כפולה במחלות פנימיות ותת־התמחות, שבתפקידם כמנהלי מחלקות פנימיות מסוגלים להזרים דם חדש לפעילות המחלקה, ויעמידו לרשות המתמחים הצעירים אתגרים קליניים וחשיפה למחקרים מרתקים.
ברור לי, שהמלצה כזאת, שנועדה לטובת הכלל, תיתקל בהתנגדות אינטרסנטים משני הצדדים. הפנימאים יטענו, כי אין להם מה ללמוד מהתת־מומחים מאחר שרק הם מיומנים בראייה כוללת של בעיות החולה. אנשי התת־מקצועות מצידם יראו בכניסה למחלקות הפנימיות בזבוז זמן, במקום ניצול השעות המתפנות לבלות יותר זמן במכונים מייעצים ואולי ברפואה פרטית. אך אני מאמין, שחברה הלוקחת אחראיות לעתידה מחויבת בשינויים ארגוניים האמורים להיטיב עם כלל הציבור, במקום להיסחף אחרי אינטרסים קבוצתיים.
הכותב, פרופ' חיים הרשקו, פרופסור אמריטוס, האוניברסיטה העברית ומומחה להמטולוגיה ולמחלות פנימיות
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
